סמינר בתי קהילה בירושלים – מאי 2011

שלומות,
 
עושה רושם שהשגנו את המטרות בהתכנסות בירושלים ובכלל… לכנס את המתנדבים ו/או מובילי קהילות בשותפות 2000 גליל מרכזי – ללימוד, לחוויה וגיבוש על בסיס העשייה שלנו בזהות ובהתחדשות היהודית בשותפות 2000 גליל מרכזי, וכמובן להעצים ולתמוך במתנדבים ולחזק את פורום בתי קהילה ואת הקשר בין נציגי הקהילות בפורום, כולל חיבור נציגי ובתי הקהילה החדשים שהוקמו והצטרפו לאחרונה לפורום בתי קהילה שותפות 2000

אני רוצה להודות:
לנציגי קרן אבי- חי ולבית אבי-חי על המפגש , הלימוד והאירוח ..
לרב קלמן לוי- מכל הנשמה, על המפגש , הלימוד ותפילת ברכות השחר, בטיילת ארמון הנציב..
לארדה הנפלאה שמלווה אותנו ודואגת לתקתק את החיבורים, האירגון וההצלחה של העשייה שלנו…
לשותפות 2000 ולזיוה אוחיון רכט , מנהלת האיזור, שמקדמת את תרומת בתי קהילה לחברה הישראלית בכלל ולשותפות 2000 בפרט.
ולכל אחד ואחת מכם העוסקים בזהות ובהתחדשות היהודית, בהתנדבות ומתוך שליחות ..
 
להזכירם, המטרות של פורום בתי קהילה הם:
 
1. לסייע בהקמת בתי קהילה. 
2. ללוות ולחזק בתי קהילה. 
3. להעצים את המנהיגות/המתנדבים במסגרת בתי קהילה
4. לחבר קהילה לקהילה – לחבר קהילה כאן לקהילה מעבר לים – לחבר את בתי קהילה לבתי הכנסת במישיגן.
 
אנו פועלים כ- 5 שנים כפורום מתנדבים והחזון שבעוד 5 שנים יהיו בגליל מרכזי (לפחות)  20 בתי קהילה עם עשייה משותפת ולכל בית קהילה – קהילה/בית כנסת במישיגן – שיחברו קהילה לקהילה ואיזור לאיזור (עם הערך המוסף של שות' 2000 – משלחות נוער, מנהיגות, בר מיצוה, אירוח משפחות ועוד..).
שבוע טוב (בן עצב לשמחה)
וחג עצמאות שמח
 
גולן משעלי יו"ר משותף
פורום בתי קהילה שות' 2000

הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק – היחיד והקהילה

היחידים השייכים לקהילה משלימים אלו את אלו. בכל אדם יש משהו מיוחד במינו, נדיר, שאינו ידוע לאחרים; לכל יחיד יש משהו מיוחד לומר, צבע מיוחד להוסיף לקשת הצבעים הקהילתית. לפיכך, כאשר מצטרף האדם הבודד לקהילה, הוא מוסיף מימד חדש למודעות הקהילה. הוא תורם משהו, ששום אדם אחר לא יכול היה לתרום. הוא מעשיר את הקהילה. אין לו תחליף. היהדות מאז ומתמיד ראתה את היחיד כאילו הוא עולם קטן… בשל אותה מיוחדות, מתכנסים בני האדם היחידים ביחד, משלימים אלו את אלו, ומשיגים אחדות.

ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים

אבי רט

אבי רט

מאת אבי רט

"והביאותים אל הר קודשי ושימחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

במילים הללו, ובמנגינה הסוחפת והמוכרת לנו, אנו מסיימים את תפילות מוסף של הימים הנוראים. החזון, התקווה, התפילה לעתיד לבוא, שאכן

'ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'.

אלא שבדרך לאחרית הימים, ועוד לפני שביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, בשלב ראשון עלינו לחשוב ולדון מה לעשות כדי שביתי בית תפילה יקרא לשכנים ממול, לנערים ברחוב,לצעירים אחרי הצבא, ולזוגות הצעירים. לפני שנרחיק לכת רחוק כל כך עד כל העמים, מתחת לאפינו נמצאים רבבות רבבות מאחינו בית ישראל, שכף רגלם כמעט ולא דרכה בבית הכנסת האזורי או השכונתי.

בימים בהם המונחים הכלכליים מדברים על הפרטה, תודעת שירות, שימור לקוחות , גיוס לקוחות חדשים, זיהוי אוכלוסית היעד, פילוח שוק, התנהלות בתנאי תחרות וכדו', מן הראוי שאחרי כל ה'להבדיל אלפי הבדלות', נבחן כיצד בית הכנסת שלנו גם הוא נערך גם הוא למציאות הישראלית העכשווית, וכיצד גם הוא מאמץ חלק מן המושגים הללו, לצרכיו שלו.

בבסיסו ובמהותו, בית הכנסת הוא מקום התכנסות לצורך תפילה. זה יעודו המקורי והבסיסי, אלא שמאז ומעולם בכל תפוצות ישראל, נעשה שימוש בבית הכנסת גם לצרכים קהילתיים וחברתיים רבים. בית כנסת שימש כמקום לכינוסים, שיעורים, סעודות, שמחות, הלוויות,העברת הודעות וכיוצא בזה. בית כנסת שימש כמוקד הרוחני והקהילתי .

עבור הציבור הדתי- בית כנסת הוא מקום אליו באים שלוש פעמים ביום, בשבתות וחגים. עבור הציבור החילוני, בית הכנסת הוא מקום אליו מגיעים בדרך כלל לבר מצוה, אולי גם לשבת חתן מדי פעם, ובחגים- בעיקר ביום כיפור, ואולי גם לאזכרת נשמות. זהו פחות או יותר.

לצערי, דומני שבבתי כנסת רבים אין מודעות רבה ואין עניין רב להפוך את בית הכנסת למקום מפגש קהילתי, ולמוקד מפגש בין דתיים וחילוניים. מי שבא בא, ומי שלא בא- לא בא.
אינני זוכר ששמעתי פעם על יום עיון לגבאי בית כנסת בנושא- כיצד להיערך לקבלת ציבור חילוני, כיצד לגייס לקוחות חדשים וכיצד לשמר את הקיימים. בדרך כלל יש תקנות מקומיות ויוזמות מקומיות ותו לא.

ניתן לעשות רבות בעניין. הכל עניין של מודעות, מוכנות, הרתמות, והתגייסות לעניין. אני מדבר על בתי כנסת עירוניים הממוקמים בסמוך לאיזורים חילוניים. לצערי הרב בתי כנסת שביישובים דתיים, התנחלויות וכדו', אינם זמינים ואינם רלוונטיים לאזרחים מן היישוב,דבר המצריך עיון ודיון בפני עצמו.

לצורך המאמר הקצר, הנה מספר רעיונות ראשוניים, כיצד להפוך את בית הכנסת לידידותי יותר לסביבה.

דבר ראשון, שהדתיים שבאים להתפלל- שיתפללו כמו שצריך. שיהפכו את חווית התפילה לחוויה רוחנית משמעותית , מאתגרת ומרגשת. אם יגיע אדם חילוני לבית הכנסת, והוא יתקל בחבורות של מפצחי גרעינים, בפרלמנטים פוליטיים, בפרשני ספורט, ובמומחי בורסה, והכל תוך כדי התפילה והקריאה בתורה, אין סיכוי שהוא יזהה את בית הכנסת כמוקד של חוויה רוחנית. לכן- לפני בית התפילה לכל העמים, ולחילוניים- קודם כל עליו להיות בית תפילה אמיתי לעצמנו.

בשלב השני, יש למנות בכל בית כנסת מישהו שתפקידו יהיה לקדם , להדריך וללוות אורח זר, שאיננו מהמתפללים הקבועים. ישב הממונה הזה ליד הכניסה, יזהה את האורח, יגש אליו, ישאל אותו לשמו ולשלומו, יושיב אותו במקום פנוי, כדי שלא יתבזה שאח"כ כשיגיע בעל המקום, יתחילו לטרטר אותו מכסא לכסא, יגיש לו סידור, חומש וכדו', ויהיה זמין כלפיו במשך כל התפילה.

אותו דבר בעזרת הנשים. במקביל, יהיו בכל בית כנסת מספר אנשים ונשים שתפקידם יהיה לסייע לאורח להתמצא בתפילה, בקריאה בתורה. ברגישות ובחכמה יציעו את עזרתם, כך שהאורח לא ירגיש כפיל בחנות חרסינה, נבוך ומסורבל.

כאשר מגיעה משפחה לתאם בר מצוה או שבת חתן, יהיה אדם מוכשר לכך, אשר יקבל את פניהם, וידריך אותם בעל פה ובכתב בכל שלבי התיאום וההכנה- מהכיבוד עד רשימת העולים לתורה, וכל שאר הצרכים.

אלא שכל זה מדובר על כאלה שכבר ממילא מגיעים לבית הכנסת עקב נסיבות כאלה או אחרות.. האתגר הגדול הוא להביא לקוחות חדשים. זה אולי אתגר קשה אך לא בלתי אפשרי. באמצעות פעילויות חברתיות ותרבותיות, כגון פעילויות חסד, ערבי לימוד ועיון, ושאר דברים שגם ציבור חילוני יכול למצוא בהם עניין, בתוספת לפרסום חכם, ממוקד ומאתגר, למצב ולמתג את בית הכנסת לא רק כמקום תפילה, אלא גם כמוקד קהילתי. הציבור יגיע, ישתתף, יכיר מקרוב, יטעם, וכך יפתח להמשיך ולבוא הלאה. גם כאן בשלב ראשון לחגים יותר קלאסיים כמו קריאת מגילת אסתר, יום כיפור, תקיעות שופר וכדו', ואח"כ אולי גם לשבתות רגילות.

מילות המפתח להפיכת בית הכנסת למוקד שכזה הן מאור פנים, סבלנות, פתיחות, תחושת שליחות, ידידותיות לסביבה, יצירת אוירה רוחנית מרוממת בעלת שאר רוח , וריגוש רוחני ,היוצר אצל האדם רצון לשוב לאותו מקום שוב ושוב. רבבות הנוסעים לאומן מדי שנה, ולהבדיל רבבות הנוסעים להודו מדי שנה מחפשים חוויה רוחנית מרוממת מסוג אחר. אם בית הכנסת לא יהיה מסוגל לספק להם אותה כי שקוע באפרוריות השגרה, אזי באמת שאין סיכוי שהמקום יהיה מוקד רוחני או קהילתי.

אלו הם שלבי השינוי והמהפך. ראשית שאנו נתרומם ונרומם את בית הכנסת כולו לתפילה עוצמתית בוקעת לבבות ושערים. אנחנו הראשונים להשתנות. מתוך כך תושפע הסביבה , וישמעו רחוקים ויבואו, ובשלב האחרון, 'ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'.

מצוות

מאת עמרי-ציון בינדר

אני יודע שאני קצת קטן מדי בשביל לכתוב על זה, אבל בכל זאת כתבתי: מצווה היא דבר שה' מבקש שנעשה כדי לדעת אם אנחנו מאמינים בו ובתורה שהוא נתן לנו על הר סיני. אני חושב שבסך הכל ה' נתן לנו הרבה מאוד מצוות וזה נראה לי מוזר, כיוון שמה הוא חושב, שאנחנו עדיין לא מאמינים בו, ובכל זאת יש אנשים שעדיין מקיימים מצוות אלה.

שלוש מחשבות קצרות לליל שבת-קיצי

קובי וינר

קובי וינר

מאת קובי וינר

שלוש מילים מרחפות בעולמי , בליל שבת זה, כשהירח כמעט במילואו.

"הצלחה", "רוחניות", "חתונה מול השמש השוקעת".

"בהצלחה"
היא מילה נשמעת מאד בימים אלה של סיומי שנה, בפי הורים, מורות, ומנהלים.

"הצליחו!" . היו מצוינים. אספו חוויות . הכינו עצמכם ילדי כיתה ג' 5 , לקריירה מזהירה. בית יפה בשכונה הקהילתית של האוטופיה המתפוררת, כפריחה חכלילית, והכי חשוב. ג'יפ שחור מבריק ארבע על ארבע , עם תא ממטען גדול למתחם הקניות.
"רוחניות יש באיש הזה"
אומר האסטרטג,הפרסומאי, ממליך המלכים, על "הרנטגן", שהצית טונות של שעווה על קבר עכו"ם בשבוע האחרון, עם כמה אלפים סביבו, ובהם דובר צה"ל, שמוצניק בכור מחצבתו.

" המחשבה הראציונאלית ביטלה את ההכרה ברוחניות… ויש לו את זה לאיש הכריזמטי והנעים הזה…"
מעניין כמה רוחניות אפשר לייחס לפולחן אש ושעווה.

ואני לתומי חשבתי לרוחניות, את יכולתם של חברי קיבוץ "רביבים", שעלו להתיישב במדבר.

וכך מצאתי באתר הקבוץ:

" קיבוץ רביבים, עלה לאדמת הנגב בקיץ שנת 1943, בפעולה נחשונית שהכפילה בקפיצה אחת את מרחקו של היישוב הדרומי ביותר מתל-אביב. הקיבוץ הוקם למעשה עוד בשנת 1938, בראשון לציון, על-ידי הכשרות של בני גרמניה ואיטליה וילידי הארץ. ראשוני רביבים הכשירו עצמם במשך כ5- שנים, עד שבשנת 1943 נשלחו להקים מצפה לניסיונות חקלאיים (יישוב של ממש אסר הספר הלבן להקים), בלבו של הנגב המדברי והריק מאדם. לרשותם עמדו כ30,000- דונם של אדמה שנרכשה בשנים 1925-1935. אדמה שהייתה ידוע כ"הבקעה המקוללת", כיוון שגשם לא יורד בה, צמחים לא צמחו ובעלי חיים לא היו. לאחר התלבטות קשה, החליטו חברי רביבים כי יוכלו למשימה, ושלחו משלחת חלוץ לנגב.
מאז עלייתה על הקרקע, כשבע שנים הייתה רביבים הישוב היהודי והקיבוץ הדרומי בארץ (ובעולם). קומץ אנשיה נאבקו מול הצמא למים והבדידות, יצגו בכבוד את היישוב היהודי בנגב מול ועדת האום ב1946-, עמדו מול הצבא המצרי בקרבות מלחמת השחרור, לא נשברו ולא נטשו. בשנות החמישים הכשרות רעננות של בוגרי הפלמ"ח ואחריו הנח"ל הרחיבו את השורות והמשיכו במאבק מול המדבר, שהגיע למעשה להכרעה רק עם הגעת צינורות המים לרביבים, בשנת 1957; עד אז שתו חברי וילדי רביבים מים מליחים מהבאר שבמקום."
בחצר רביבים ההיסטורית, ראיתי את השחזור של המועדון לחבר. היו בו רדיו אחד, ספר שירה קטן של משה טבנקין, ותנ"ך.

"חתונה מול השמש השוקעת".
מדוע ביקשתי לענוד טבעת לאצבעך, מול הים, מול השמש השוקעת אדומה באופק הרחוק. בדיוק בשקיעה?

האם הייתי בטוח שהשמש השוקעת תשוב לזרוח מחר במזרח?

זהו הימור מסוכן!

אולי כי אופק הים הכחול העמוק המחשיך, מדבר אל המימד הנכון של חיי אדם בין לידה למוות, מול הקוסמוס הענק, האקראי, התבונאי. ובתוכי מדבר קול ספקני ומעריץ, על אותה הבלחה נועזת, אופטימית , ומאמינה, שבכל חתונה על פני הכדור הזה. שבת שלום.

י"א בתמוז, קבוץ מזרע בעמק יזרעאל.

תקווה חדשה לשחרורו המהיר של גלעד שליט

גלעד שליט

גלעד שליט

מאת ניגון הלב

הימים האחרונים הביאו איתם תקווה חדשה לשחרורו המהיר של גלעד שליט, הנתון זה שלש שנים בשבי.
שלוש שנים של חרדה, של כאב, של אמונה, של תקווה ושל תפילה.

שלוש שנים של מאבק יומיומי ובלתי פוסק של בני המשפחה, של חברים קרובים ורחוקים, של מעגלים הולכים ומתרחבים של תמיכה.

וכמה רצינו להאמין שהממשלה, שבימיה הראשונים נחטף ונשבה, תשיבוֹ אלינו בימיה האחרונים…

ומאין נביא כח לנשום עמוק; להזדקף מחדש; ולהתחיל ציפיה חדשה; להתפלל להצלחתה של הממשלה החדשה; ולקוות שבמהרה יהיה שוב בינינו?

אין תשובה לשאלה זו – אבל גם אין מנוס מכך.

למען בני משפחתו, הוריו אחיו ואחיותיו
ולמען החברה הישראלית כולה – אסור לנו ליפול למלכודת היגון והיאוש.
נכאב ונדמע ונתפלל יחדיו לשובו.

זהות יהודית אלטרנטיווית: לצלילי הברירה הטבעית בתל אביב, עיר הקודש

יובל בן-עמי

יובל בן-עמי

מאת יובל בן-עמי

מאות מבני הקהילה הקונסרווטיווית הניו יורקית "בני ישורון" הגיעו לארץ כדי לעזור לשבע קהילות ישראליות קטנות, חלקן חילוניות, לגבש זהות יהודית אלטרנטיווית. בהדלקת נרות משותפת לבשו לבן וזימזמו את "אצלנו בכפר טודרא"

מסעו הרוחני של אדוארדו שובל החל דווקא באיצטדיון כדורגל. בגיל 49, לאחר שנים של יזמות בתחום ההיי-טק, הוא החליט לעזוב את מקצועו מתוך תחושת ריקנות. הוא לא ידע מה בכוונתו לעשות, ובינתיים נסע עם בנו ליפאן, לחזות במשחקי גביע העולם של 2002. "אחרי שחזרתי לארץ הבנתי שלא נסעתי בשביל הכדורגל, אלא בשביל להיות עם הבן שלי", הוא אומר. החסר שבו חש היה רוחני, ובפתרונו עזרה לו עצתו של חבר ילדות, מרסלו ברונסטיין. ברונסטיין, שגדל לצד שובל בבואנוס איירס, הוסמך בבגרותו לרבנות וחי היום בארה"ב. עצתו לשובל היתה: חפש את שורשיך היהודיים.

שובל וחברים הקימו ברמת השרון את קהילת "חוכמת הלב" – לא "מניין" דתי במובן המקובל, אלא קבוצה של אנשים חילונים, המפתחים בצוותא את מודעותם ליהדות ומגוונים את תכניה העתיקים בספרות והגות עברית חדשות. הקבוצה, המונה כיום כארבעים חברים, עוסקת גם בפעילות קהילתית והתנדבותית. אנשי "חוכמת הלב" אינם מתפללים תפילה סדירה בצוותא, אך הם חוגגים יחדיו את החגים היהודיים.

בשבועות האחרונים נפגשו שוב שובל וברונסטיין, הפעם כשותפים למפעל מקורי. ברונסטיין הגיע ארצה עם שותפיו להנהגה הרוחנית של קהילת בני ישורון הניו יורקית, הרבנים רולי מטלון ופלישיה סול, ועם 180 מחברי הקהילה. שובל ייצג אחת משבע קהילות ישראליות אלטרנטיוויות, המקיימות קשר עם בני ישורון. מטרות הביקור היו טיפוח קשריהן של הקהילות הישראליות עם הקהילה הניו יורקית, ואולי חשוב מכך – יצירת קשר בינן לבין עצמן.

"זהו מסע משותף", הסבירה הרבה סול בתחילת הביקור, בעת שישבה בבית קפה ברובע היהודי בירושלים. "אנחנו מנסים להבין לאן יכולה ללכת קהילה יהודית במאה ה-21". האתגר מעלה שאלות מורכבות: מה קורה לקהילות קטנות, שהתגבשו בצורה ספונטנית, כאשר בית כנסת שאליו משתייכות 4,000 משפחות פורש עליהן את חסותו? מה קורה לקהילות ישראליות במובהק, כמו "ניגון הלב" שנוסדה במושב נהלל, כאשר הן פוגשות בניגונים של האפר-וסט-סייד?

מדיטציה וזמר ישראלי

בית הכנסת בני ישורון (או BJ, קיצור של B'nai Jeshurun) נוסד ב-1896 כבית הכנסת האשכנזי הראשון בניו יורק. בשנות השמונים של המאה העשרים החלה הקהילה לדעוך, אולם אז הגיע אליה הרב מרשל מאייר, אמריקאי שחי שנים רבות בארגנטינה ונודע כמבקר נועז של החונטה הצבאית ששלטה שם. מאייר הכריזמטי הפיח בבני ישורון חיים חדשים והפך את הקהילה למוקד בולט של היהדות הפרוגרסיווית בעיר.

הרב מאייר נפטר ב-1993, והנהגת הקהילה עברה לברונסטיין ומטלון, תלמידיו מבואנוס איירס, ולסול. הקהילה עודה קשורה לזרם הקונסרווטיווי ביהדות, אך מתייחדת בין השאר בטקסי התפילה המוסיקליים הנערכים בה בערבי שבת. ברמה הפוליטית מזוהה הקהילה עם מחנה השלום הישראלי, והיא מעודדת את חבריה לגלות מעורבות גם בנושאים כמו רצח העם המתרחש בסודאן.

הקהילות הישראליות מגוונות מאוד מבחינת אופיין. קהילת "תפארת שלום", המתכנסת ברמת אביב בהנהגתו של הרב דוד לזר, שייכת לתנועה המסורתית אך משתייכת לקצה הליברלי והניו-אייג'י שלה; היא מגדירה עצמה הוליסטית וחבריה עוסקים במדיטציה. קהילת "כל הנשמה" הירושלמית משתייכת לתנועה ליהדות מתקדמת וגם בראשה עומד רב, הרב לוי ויימן-קלמן. גם קהילת "ואהבת" מזכרון יעקב, שקיימת שנתיים בלבד, מזהה את עצמה כ"מסורתית קונסרווטיווית", אך פולחן השבת שלה כולל זמר ישראלי עכשווי.

לעומת השלוש הללו, התהוו קהילות אחרות מתוך חוויה ישראלית חילונית שחסרו בה תחושת קהילה ומגע עם המקורות. ביישוב שמשית שבגליל התחתון החלו לפני שלוש שנים התושבים להתכנס לקבלות שבת ולערבי לימוד. בתל אביב מתרכזת קהילת "בית תפילה ישראלי" במיזוג התכנים היהודיים העתיקים והתרבות הישראלית החדשה. "ניגון הלב" המתכנסת בנהלל מגדירה את עצמה "קהילת משפחות אזורית", היוצרת נוסחים חדשים לתפילות וטקסים יהודיים.

המשותף לכל הקהילות הישראליות הוא שכולן מקיימות קשרים עם בני ישורון. "שאלנו אותם: 'אתם מכירים אחד את השני?' סיפר הרב ברונסטיין, "הם אמרו 'לא'. ואנחנו החלטנו לעשות משהו בעניין".

בשנה שעברה כינסו האמריקאים את חבריהם הישראלים לראשונה, במלון בקיבוץ צובה שבהרי ירושלים. הכנס הסתיים בחתימה על מניפסט קצר שכותרתו "חזון רשת הקהילות החילוניות". עיקרו: הצורך במציאת פיתרונות להעדר מושג הקהילה בחיים הישראליים ובהקטנת מבוכתו של הישראלי החילוני בכל הנוגע ליהדות. כיום, אגב, נוטים חברי הקהילות לא להשתמש בהגדרה הגורפת "חילוני", מתוך שאיפה לטשטש את הגבולות בין דתיות לחילוניות. מממנו של האירוח בקיבוץ היה סטיב סטולמן, חבר אמיד בבני ישורון, שההפרדה בין חילונים לדתיים בארץ מדאיגה אותו. החודש הגיע סטולמן ארצה כדי לראות איך מתקדם השידוך.

הרב מטלון מתרגש ומקנא

על מרפסת בית הקפה ברובע היהודי הכחישו שלושת הרבנים האורחים כל ניסיון למזג את שבע הקהילות הישראליות לישות מונוליתית. "אנחנו לא מנסים ליצור עוד ארגון או עוד תנועה", הסביר הרב ברונסטיין, "זאת חברותא של אנשים שרוצים לחפש ביחד. אתה מחפש פה, אני מחפש שם, בוא נחפש ביחד". לדבריהם, הפנייה המקורית לקהילות הישראליות היתה פשוטה בתכלית: אנחנו חברים שלכם, בואו ותהיו חברים אחד של השני.

הרב ברונסטיין הסביר שבעיניו הקיום החילוני לגיטימי לחלוטין, "אבל אנשים בארץ מרגישים שחסר להם משהו. חסרה להם תחושה של קהילה וחסר להם קשר עם מורשת ישראל. הציונות היתה משהו שנתן משמעות. היום יש מדינה והיא בטוחה. מה ייתן לנו עכשיו משמעות בלי שנפנה לדרך המסורתית של הדתיים?" מצד שני, "יש הרבה אנשים שלא טוב להם במסגרת של ההלכה", הוסיף ברונסטיין, שמיהר להדגיש כי "מי שבוחר לחיות בתוך ההלכה, זה מאה אחוז".

מה מעניק הקשר עם הקהילות הישראליות לבני ישורון? "לישראלים יש כלים", העירה הרבה רוס. "עברית, ספרים, לוח שנה. להרבה אנשים אצלנו אין כלים, יש רגשות". לדברי הרב מטלון, "אנחנו בית כנסת מסודר, ואנחנו מחפשים חידושים מחוץ למסגרת. יש משהו מאוד מרענן במה שהם עושים". הוא תיאר ביקור של ערב שבת בקהילת "כל הנשמה" הירושלמית: "התרגשתי שם וקצת קינאתי. הם חדשים ויש בזה משהו חופשי ויפה. יש משהו מהפכני וחלוצי בזה וההתחברות לאנרגיה שלהם עוזרת לנו".

בערב נר שישי של חנוכה, נפגשו חברי קהילת בני ישורון והקהילות הישראליות בתיאטרון בית לסין בתל אביב. "כל יהודי שבא לארץ עושה שבת בירושלים", אמר הרב ברונסטיין, "אנחנו אמרנו לא. אנחנו נעשה שבת בתל אביב עיר הקודש, בתוך החיים החילוניים. תל אביב לא פחות קדושה מכל מקום אחר בארץ".

האולם היה מלא עד אפס מקום. צלילי הפתיחה של "אצלנו בכפר טודרא" של הברירה הטבעית ציינו את פתיחת הערב, וכל המבטים הופנו אל הבמה, שעליה ישבו נציגיהן הבכירים של הקהילות. הרבנים מטלון וברונסטיין הסירו מבעוד מועד את הכיפות הסרוגות השחורות שחבשו בירושלים והמירו אותן בכיפות לבנות. גם חלק מהישראלים בחרו ללבוש בגדים לבנים.

הדלקת הנרות לא היתה מסורתית. נציגי בני ישורון הציעו להוסיף לשתי הברכות המקובלות גם את ברכת "שהחיינו", הנאמרת על פי המסורת רק עם הדלקת נר ראשון של חנוכה. תחתיתו של השמש רוככה מעל ללהבת הנר השישי, למרות האיסור ההלכתי על השימוש בנרות לכל מטרה שהיא. לאחר מכן החל הקהל לזמזם את "אצלנו בכפר טודרא". האמריקאים חיבקו איש את כתפי שכנו ונעו אנה ואנה. לעומת זאת, חלק מהישראלים חשו לא בנוח לנוכח הפיסיות המופגנת.

לא מתבייש להיות תמים

איך מתמודדים חברי הקהילות הישראליות, המתחבטים בין כה וכה בשאלת זהותם הדתית, עם הנוכחות האמריקאית בקרבם? ראשית כל הם מאמצים את האורחים באהבה ובשמחה. "במישרין או בעקיפין, BJ יצרו איזושהי פתיחות לניכוס של ריטואל יהודי שאינו מחויב להלכה", אמרה בערב הדלקת הנרות המשותפת גלית קדם, חברת קהילת "בית תפילה ישראלי". "הם עושים את זה עם הרבה מאוד יצירתיות והבעה עצמית מגוונת". האם קדם חשה במתח בין הגורמים במפגש? "מתח מפרה", היא משיבה.

גם מתח מפרה תובע מאמצים. "זה לא חלק", הודה הרב עפר שבת-בית-הלחמי, שהוכשר כרב בעקבות ביקור בקהילת בני ישורון בסוף שנות התשעים וכיום פועל במסגרת הקהילה הרפורמית שביישוב צור הדסה. הוא שוחח על הנושא על מדשאות קיבוץ צובה, שבו חזרו והתכנסו עשרים מנציגי הקהילות בשבוע שעבר כדי לסכם את הביקור הנוכחי. "קודם כל זאת תרבות שונה", הסביר, "תרבות שונה גם מבחינה יהודית. סוג היהדות שאותו חווים אנשים כמוני, שגדלו בישראל, שונה לחלוטין מאשר בגולה".

הרב שבת-בית-הלחמי נותן דוגמה הקשורה בשפת התפילה. הישראלים מבינים את מלות התפילה ולכן חשים לעתים מבוכה לנוכח משמעותן, הוא מסביר. לא לכולם נוח להגיד כל בוקר "ונאמן אתה להחיות מתים ברוך אתה ה' מחיה המתים". "אחד הרבנים של BJ, מרסלו, אמר לנו: אתם מוכרחים למצוא שפה שאנשים לא מבינים בשביל להתפלל בה. אני חושב שהבדיחה הזאת היא בעצם לא בדיחה", אמר שבת-בית-הלחמי.

במידה מסוימת הדבר כבר נעשה בערב הדלקת הנרות, כאשר הקהל זימזם את "אצלנו בכפר טודרא". אבל פתרון מאולתר כזה לא יגשר על הפערים העמוקים בין החוויה היהודית הישראלית לחוויה היהודית האמריקאית. שבת-בית-הלחמי עצמו הצליח לגשר על הפער הזה. הוא נישא לאשה אמריקאית שאף היא הוכשרה כרבה, וחש היום בנוח עם הרוח היהודית האמריקאית, שלעין ישראלית יכולה להיראות נאיווית וסנטימנטלית. "היום אני לא מתבייש להיות תמים", הוא אומר.

בשני ימי הדיונים בצובה לא היה לאיש זמן או עניין להתבייש בתמימותו או בתמימותה-לכאורה של השאיפה המשותפת. קילומטרים ספורים מרחובות השכונה החרדית מאה שערים, טרחו עשרים הנציגים לנסח את מטרותיהם המשותפות, לקבל בהבנה את ההבדלים הקיימים בינהם ולהגדיר מחדש את היהדות לפי דרכם. בשיחת הסיכום של יומו הראשון של הכנס התבקשו הנוכחים לרשום אילו נושאים שעלו בו נראו להם חשובים במיוחד. לצד מונחים כמו "דפוסי מנהיגות", "שיתוף פעולה אסטרטגי" ו"מודלים אירגוניים", נשמעה שם גם המלה "מהפכה".