שלוש מחשבות קצרות לליל שבת-קיצי

קובי וינר

קובי וינר

מאת קובי וינר

שלוש מילים מרחפות בעולמי , בליל שבת זה, כשהירח כמעט במילואו.

"הצלחה", "רוחניות", "חתונה מול השמש השוקעת".

"בהצלחה"
היא מילה נשמעת מאד בימים אלה של סיומי שנה, בפי הורים, מורות, ומנהלים.

"הצליחו!" . היו מצוינים. אספו חוויות . הכינו עצמכם ילדי כיתה ג' 5 , לקריירה מזהירה. בית יפה בשכונה הקהילתית של האוטופיה המתפוררת, כפריחה חכלילית, והכי חשוב. ג'יפ שחור מבריק ארבע על ארבע , עם תא ממטען גדול למתחם הקניות.
"רוחניות יש באיש הזה"
אומר האסטרטג,הפרסומאי, ממליך המלכים, על "הרנטגן", שהצית טונות של שעווה על קבר עכו"ם בשבוע האחרון, עם כמה אלפים סביבו, ובהם דובר צה"ל, שמוצניק בכור מחצבתו.

" המחשבה הראציונאלית ביטלה את ההכרה ברוחניות… ויש לו את זה לאיש הכריזמטי והנעים הזה…"
מעניין כמה רוחניות אפשר לייחס לפולחן אש ושעווה.

ואני לתומי חשבתי לרוחניות, את יכולתם של חברי קיבוץ "רביבים", שעלו להתיישב במדבר.

וכך מצאתי באתר הקבוץ:

" קיבוץ רביבים, עלה לאדמת הנגב בקיץ שנת 1943, בפעולה נחשונית שהכפילה בקפיצה אחת את מרחקו של היישוב הדרומי ביותר מתל-אביב. הקיבוץ הוקם למעשה עוד בשנת 1938, בראשון לציון, על-ידי הכשרות של בני גרמניה ואיטליה וילידי הארץ. ראשוני רביבים הכשירו עצמם במשך כ5- שנים, עד שבשנת 1943 נשלחו להקים מצפה לניסיונות חקלאיים (יישוב של ממש אסר הספר הלבן להקים), בלבו של הנגב המדברי והריק מאדם. לרשותם עמדו כ30,000- דונם של אדמה שנרכשה בשנים 1925-1935. אדמה שהייתה ידוע כ"הבקעה המקוללת", כיוון שגשם לא יורד בה, צמחים לא צמחו ובעלי חיים לא היו. לאחר התלבטות קשה, החליטו חברי רביבים כי יוכלו למשימה, ושלחו משלחת חלוץ לנגב.
מאז עלייתה על הקרקע, כשבע שנים הייתה רביבים הישוב היהודי והקיבוץ הדרומי בארץ (ובעולם). קומץ אנשיה נאבקו מול הצמא למים והבדידות, יצגו בכבוד את היישוב היהודי בנגב מול ועדת האום ב1946-, עמדו מול הצבא המצרי בקרבות מלחמת השחרור, לא נשברו ולא נטשו. בשנות החמישים הכשרות רעננות של בוגרי הפלמ"ח ואחריו הנח"ל הרחיבו את השורות והמשיכו במאבק מול המדבר, שהגיע למעשה להכרעה רק עם הגעת צינורות המים לרביבים, בשנת 1957; עד אז שתו חברי וילדי רביבים מים מליחים מהבאר שבמקום."
בחצר רביבים ההיסטורית, ראיתי את השחזור של המועדון לחבר. היו בו רדיו אחד, ספר שירה קטן של משה טבנקין, ותנ"ך.

"חתונה מול השמש השוקעת".
מדוע ביקשתי לענוד טבעת לאצבעך, מול הים, מול השמש השוקעת אדומה באופק הרחוק. בדיוק בשקיעה?

האם הייתי בטוח שהשמש השוקעת תשוב לזרוח מחר במזרח?

זהו הימור מסוכן!

אולי כי אופק הים הכחול העמוק המחשיך, מדבר אל המימד הנכון של חיי אדם בין לידה למוות, מול הקוסמוס הענק, האקראי, התבונאי. ובתוכי מדבר קול ספקני ומעריץ, על אותה הבלחה נועזת, אופטימית , ומאמינה, שבכל חתונה על פני הכדור הזה. שבת שלום.

י"א בתמוז, קבוץ מזרע בעמק יזרעאל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: